נפתח לי הלב להרגיש את הכאב של משפחות החטופים ועם ישראל שעומד עם המשפחות כולל בני משפחתי
אם מישהו היה חוטף את אחי לא הייתי מדברת איתו על שלום, גם אם לא הוא זה שחטף אותו. הוא מכיר את אלה שחטפו והוא עומד בצד, לא עוזר לישראלים לשחרר את החטופים
אם הפלשתינאים רוצים שהישראלים יצאו מעזה הם צריכים לשכנע את חמאס לשחרר את החטופים
כמו שהישראלים סובלים את כאב הפרידה מהאהובים, כך הפלשתינאים סובלים את כאב האבל על המתים. כשהפלשתינאים ישפיעו על החמאס לשחרר את החטופים, הישראלים יצאו מעזה. עד אז, אין על מה לדבר. סבל עבור סבל
עד שלא יחזירו את אחרון החטופים הישראלים לא יכולים לעזוב את עזה
תודה לאחי שהאיר את ליבי
סליחה לבני משפחתי שגרמתי להם כאב בזה שהייתי עיוורת לסבל שהם עוברים
הפלשתינאים חייבים לשכנע את חמאס לשחרר את החטופים. אם הישראלים יוצאים מחבל עזה, אין להם כל קלף מיקוח לעיסקה והחמאס יוכל להמשיך לחטוף ישראלים כדי לגרום להם סבל בלי שהישראלים יוכלו לעשות שום דבר כנגד זה. חמאס עצמו לא רוצה להחזיר את החטופים. אין לו בשביל מה. הוא שונא את מדינת ישראל ועושה הכל כדי להשמידה. זו מלחמה רגשית ופסיכולוגית. היחידים שיכולים לשכנע את חמאס לשחרר את החטופים אלה הפלשתינאים. כשהם יסבלו יותר מצד הישראלים מאשר יפחדו מחמאס הם יעזרו לישראלים להיפטר מחמאס
הפלשתינאים צריכים לראות שכדאי להם לשתף פעולה עם ישראל במקום לתרום להשמדתה. ישראל כמדינה יהודית היא עובדה קיימת. עוולות נוראות קרו משני הצדדים. הישראלים לא נהגו בהגינות כלפי הערבים ויש להם הרבה מה ללמוד, אך כלום לא יקרה עד שאחרון החטופים לא יחזור הביתה למשפחותיהם

הפוסט סליחה על עמדתי המוטעית הופיע לראשונה ב-Aviva Derenowski – Poet.

אני בניו יורק. דואגת. מפחדת. איכפת לי, מתביישת שאני לא בארץ ונושמת לרווחה שאני לא בארץ
מחכה לשבויים שישובו הביתה בשלום
מקווה שהמלחמה הארורה הזאת תסתיים במקום יותר טוב מאיפה שהתחלנו

מותר לי

מותר לי להרגיש אשמה למרות שאני לא בארץ, לא עושה וידויים, לא מכירה אף אחד מהשבויים שיהפכו בעזרת ה׳ לשבים
מותר לי להתבייש שאני לא בארץ, שאני לא מפונה, שאני לא סובלת, שאני במקום טוב באמצע
מותר לי להרגיש טוב
מותר לי להרגיש שזה לא בסדר שאני לא מקדישה יותר זמן ואנרגיה למצב בארץ
מותר לי להרגיש רגשות של איכפתיות כלפי הפלשתינאים ולסבול איתם על הסבל שנעשה להם במשך שמונים השנים האחרונות. מותר לי להגיד את זה למרות שיש לי חברים אמיתיים שיקראו לי בוגדת בגלל שאכפת לי לא רק מהיהודים והישראלים אלא גם מהערבים בארץ והפלשתינאים
מותר לי לקוות שתהייה ארץ פלשתינאית אחות לארץ ישראל למרות שאני מרגישה כאב בגב כשאני אומרת את זה כי יש לי חברות שיקראו לי תוקעת לנו סכין בגב
מותר לי להיות מי שאני ולקוות שיהיו עוד ישראלים ופלשתינאים שיחשבו כמוני
מותר לי לשנוא ולפחד ממלחמה, מנשק ומהרג
מותר לי לקוות לשלום של אמת
מותר לי
ומותר לכל מי שרוצה להגיד מה שהוא רוצה
מותר לי לחשוב שהאחר טועה
מותר לי להתחמם רגשית ולהתקרר אחר כך כדי לא לפגוע באף אחד
מותר לי
מותר לי הכל במידה

בגלל שזה את

חברה אמרה לי, ״בגלל שזה את, אני יכולה לשמוע את הדעות שלך.״
הנשימה חזרה אלי
כל כך פחדתי שאיבדתי אותה כי אמרתי מה שחשבתי
בגלל שזאת היא
היא הקשיבה לי למרות שהיה לה קשה
אני מודה לדרך
ומקווה
לשלום ביננו

הפוסט הירהורים במציאות מצוקה נובמבר 9 הופיע לראשונה ב-Aviva Derenowski – Poet.

איך לא חשבתי על זה קודם?

כל כך כבד, כואב בגב, הראש כפוף, הנשימה מהירה, כל כך כבד

אני אניח את זה בצד

ואז אולי אשאיר את זה שם, בצד הזה

ולא אשא את זה עוד

שמה אשאיר אותו

אולי מישהי תרצה את זה על גבה

למה לא?

אני נשאתי את זה שישים וחמש שנים

אפילו לא ידעתי שיש לי את זה

חשבתי שזה חלק ממני

רק שכאב לי הגב לפעמים

והיה קשה לי במדרגות

אבל חשבתי שככה זה

צריך להתרגל

נאנחתי והמשכתי ללכת

היום הנחתי את זה בצד

זה בא בכזאת טבעיות

לא שמתי לב בהתחלה שהנחתי את זה

רק הרגשתי הקלה

החיוך היה יותר רגוע

הגב ישר אחרי שנים של כפיפות קומה

המראה היה יותר מאונך, לא כל כך בזוית חדה לארץ

ראיתי שיש דברים חוץ מהמידרכה, הארץ, השלוליות של הגשם

יש עולם ומלואו

מלא צבעים

ואנשים

לפעמים מחייכים

אני מיד חייכתי, כזה קל בלי המשא הזה

מה היה בו?

לא רוצה להזכר,

לא רוצה לבדוק,

לא רוצה לברר מה לקחת ומה להניח

הכל.

הפוסט תניחי את זה בצד הופיע לראשונה ב-Aviva Derenowski – Poet.

הפוסט הייתי רוצה להתחבא אצלו בלב הופיע לראשונה ב-Aviva Derenowski – Poet.

למה הייתי שם?

כי כולם התייחסו זה לזה כמו משפחה בעייתית. לא שומעים מה קורה, לא מבינים מה אומרים, דוחפים את האצבע לאיפה שכואב ואומרים: גם זה לטובה. תאמיני לי שזה לטובתך. את תאהבי את זה בסוף, רק תתאפקי קצת ותראי כמה זה טוב.

התאפקתי ארבעים שנה.

בזמן האיפוק למדתי לצעוק כשלא טוב לי, לבכות כשמציק לי, להתערב במה שלא נוגע לי ולשמוח שכמישהו נחמד אלי.

כשמישהו היה נחמד אלי, הייתי מתאהבת. הייתי חושבת שהוא משהו מיוחד, מישהו מיוחד כי הוא ראה אותי כמו שאני, ראה את הטוב שבי, המיטיב, החומל הנדיב. זה לא החזיק הרבה זמן מעמד, אחרי כמה זמן הוא נזכר שאני בעצם לא מה שהוא צריך, לא מי שהוא אוהב ובכלל החיים בלעדי יותר נוחים והוא עבר לערמה של אלה שעזבו אותי בלי להגיד שלום.

בלי להגיד שלום, אני גם עזבתי בלי להגיד שלום. עזבתי את הארץ. עזבתי את ההתערבות הבלתי חומלת ביחסים של מישהו אחר. עזבתי את היאוש בתקווה שלי למצוא גבר שיישאר איתי ויקים איתי משפחה, עזבתי את ההתערבות של אחרים בחיי וכל אלה שסיפרו לי באריכות מה לא בסדר אצלי.

תנו לי צ׳אנס! לשלום אתם נותנים צ׳אנס? לא. גם לשלום לא נותנים צ׳אנס כי זה לא מוכר, לא אמיתי. צ׳אנס זה בשביל גויים. בגלל זה זה באנגלית. בעברית זה לא נשמע אותו דבר.

בעברית זה לא נשמע אותו דבר. עברית שפה קשה. עם ניקוד, זה לא עוזר. עדיין עברית זה לא בשביל כל אחד. קודם כל זה מימין לשמאל, ואחר כך – בכלל, למה לבזבז זמן על סיבות.

למה לבזבז זמן על סיבות. זה הכל עניין של הרגשה. היום זה מרגיש ככה, מחר זה מרגיש אחרת. הכל מרגיש ומרגש. אז למה יש לי כזאת הרגשה שאני מדברת ואף אחד לא שומע. אני מדברת ואנשים חושבים שאני מתקיפה אותם, מתקיפה את הארץ, מתקיפה את מה שהם אוהבים.

אני מתקיפה את מה שהם אוהבים? מה פתאום! אני אוהבת את מה שהם אוהבים. בגלל זה נשארתי בארץ ארבעים שנה. אני אוהבת את השפה, אני אוהבת את העם שלי, את הים ואת היבשה, אני אוהבת את הדוסים והפלשתינאים, אני אוהבת את המחוסנים והלא מחוסנים, אבל מרוב אהבה אני לא יכולה להשאר כל כך קרוב.

אני לא יכולה להשאר כי זה שורף. שורף לי את השפיות, את ההגיון, שורף לי את הפרספקטיבה.

פרספקטיבה, עוד מילה בלועזית, כי בארץ אין פרספקטיבה. הכל עכשיו. הכל בוער. הכל או לא כלום, מלחמה או שלום, ביחד או לחוד, אהבה או מלחמה. שניים או כלום.

איפה האפשרויות?

איפה הקצה שאפשר למתוח לטובה.

הקצה שאפשר למתוח לטובה.

לשם אני אלך.

הפוסט למה הייתי שם הופיע לראשונה ב-Aviva Derenowski – Poet.