איפה אני
אני בניו יורק. דואגת. מפחדת. איכפת לי, מתביישת שאני לא בארץ ונושמת לרווחה שאני לא בארץ
מחכה לשבויים שישובו הביתה בשלום
מקווה שהמלחמה הארורה הזאת תסתיים במקום יותר טוב מאיפה שהתחלנו
מותר לי
מותר לי להרגיש אשמה למרות שאני לא בארץ, לא עושה וידויים, לא מכירה אף אחד מהשבויים שיהפכו בעזרת ה׳ לשבים
מותר לי להתבייש שאני לא בארץ, שאני לא מפונה, שאני לא סובלת, שאני במקום טוב באמצע
מותר לי להרגיש טוב
מותר לי להרגיש שזה לא בסדר שאני לא מקדישה יותר זמן ואנרגיה למצב בארץ
מותר לי להרגיש רגשות של איכפתיות כלפי הפלשתינאים ולסבול איתם על הסבל שנעשה להם במשך שמונים השנים האחרונות. מותר לי להגיד את זה למרות שיש לי חברים אמיתיים שיקראו לי בוגדת בגלל שאכפת לי לא רק מהיהודים והישראלים אלא גם מהערבים בארץ והפלשתינאים
מותר לי לקוות שתהייה ארץ פלשתינאית אחות לארץ ישראל למרות שאני מרגישה כאב בגב כשאני אומרת את זה כי יש לי חברות שיקראו לי תוקעת לנו סכין בגב
מותר לי להיות מי שאני ולקוות שיהיו עוד ישראלים ופלשתינאים שיחשבו כמוני
מותר לי לשנוא ולפחד ממלחמה, מנשק ומהרג
מותר לי לקוות לשלום של אמת
מותר לי
ומותר לכל מי שרוצה להגיד מה שהוא רוצה
מותר לי לחשוב שהאחר טועה
מותר לי להתחמם רגשית ולהתקרר אחר כך כדי לא לפגוע באף אחד
מותר לי
מותר לי הכל במידה
בגלל שזה את
חברה אמרה לי, ״בגלל שזה את, אני יכולה לשמוע את הדעות שלך.״
הנשימה חזרה אלי
כל כך פחדתי שאיבדתי אותה כי אמרתי מה שחשבתי
בגלל שזאת היא
היא הקשיבה לי למרות שהיה לה קשה
אני מודה לדרך
ומקווה
לשלום ביננו